פסק דין
בפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינם מערכת יחסים בין הצדדים שאחת מהן (התובעת – נתבעת שכנגד להלן: "התובעת") הינה חברה העוסקת בתיירות והשניה (הנתבעת 1 תובעת שכנגד להלן: "הנתבעת") שהיתה מפעילה של מלון בשם רויאל ים המלח (להלן: "המלון") ומנהלה – הנתבע 2.
התובעת היתה מזמינה חדרים במלון עבור לקוחותיה ומעבירה את הכספים בגין האירוע לנתבעת. בשלב כלשהו בחודש אוקטובר 2010 הועבר ניהול המלון מהנתבעת 1 לרשת רימונים.
התובעת טוענת כי מחמת כך שבהנהלת החשבונות שלה לא נעשה עדכון של שינוי מספר החשבון של מפעילת המלון מהנתבעת לרשת רימונים, במועד, היא המשיכה להעביר כספים לחשבון הנתבעת 1 גם עבור חדרי אירוח שהוזמנו כאשר המלון כבר היה בניהול רשת רימונים. הנתבעת 1 ומנהלה הנתבע 2 נדרשו להחזיר כספים אילו אך לא עשו כן. סכום הכספים שהועברו בטעות הוא 279,615 ₪ אותם תובעת הנתבעת מן הנתבעים. התובעת טוענת כי מדובר בתרמית, גזל וקיום חוזה שלא בתום לב לכן יש להטיל אחריות גם על מנהל הנתבעת 1- הנתבע 2.
הנתבעים טוענים כי נגד הנתבע 2 אין כל עילת תביעה. הוא פעל כמנהל הנתבעת 1 בלבד לפיכך יש לדחות את התביעה נגדו על הסף.
לגבי הנתבעת 1 טוענים הנתבעים כי בהתאם לנוהלי העבודה בין התובעת לנתבעת, התובעת היתה משלמת לנתבעת עבור הזמנת החדרים מידי חודש שוטף + 60 יום בהתאם לכמות הרכישות. כדי לעודד את התובעת לבצע הזמנות רבות יותר אצל הנתבעת סוכם בין הצדדים כי התובעת תקבל עמלת יתר בסכומים משתנים לפי גובה המחזור החודשי. הזכות לקבל עמלת יתר היתה מותנית בתשלום מלוא החשבונות לאותה שנה שאליה התייחס כל הסכם (הסכם לתשלום עמלות יתר נערך מידי שנה).
תנאים נוספים לתשלום עמלת היתר, לפי ההסכמים, הם התאמה שתיעשה בהנהלת החשבונות של הנתבעת, ושהסכום שעל התובעת לשלם לנתבעת ישולם במועד. את עמלת היתר היתה הנתבעת משלמת לתובעת בדרך של ניכוי חשבונות עתידיים ב- 3 תשלומים שווים.
הנתבעת טוענת שהתובעת הפרה את הסכם עמלת היתר וגבתה אותה למרות שחלק ניכר מהתשלומים שהיא שילמה בוצעו באיחור. בנוסף לאמור בחודש מרץ 2011 שילמה התובעת לנתבעת תשלום חלקי בלבד של עלויות האירוח בחודש דצמבר 2010 באופן שהוחסר סכום של 621,626 ₪. התוצאה היא שהתובעת לא שילמה את מלוא התשלומים שהיו מגיעים ממנה לשנת 2010 וגם מסיבה זו היא לא זכאית לתשלום עמלת היתר. הסברה של התובעת היה כי היא שילמה את הסכום המופחת הנ"ל לאחר שהיא קיזזה את כל התשלום שמגיע לה, לטענתה, עבור עמלת היתר לשנת 2010. ואולם החשבון שעשתה התובעת היה שגוי, ללא התאמה עם הנהלת החשבונות של הנתבעת ומבלי שהתקבל אישור של הנתבעת בכתב לגבי סכום המחזור לשנת 2010 כפי שמתחייב מהסכם עמלת היתר. העמלה לה טוענת התובעת נוכתה בתשלום אחד במקום ב- 3 תשלומים כמוסכם.
הנתבעת טוענת עוד כי מבדיקה שהיא ערכה, גם לגבי ההזמנות של חדרים לשנת 2009, התברר לה שהתובעת גבתה עמלת יתר מעבר למוסכם. התובעת גבתה את עמלת היתר לפי שעור של 5% ממלוא סכום ההזמנות לשנת 2009 בעוד שלפי ההסכם שיעור האחוז של העמלה משתנה לפי גובה ההזמנות. התוצאה היא שהתובעת גבתה לשנת 2009 סכום של 615,129 ₪ בגין עמלות יתר בעוד היה עליה לגבות 418,280 ₪ בלבד. הנתבעת טוענת כי התובעת נדרשה להחזיר לה את הסכומים שגבתה ביתר לשנת 2009 ולשנת 2010 בסך כולל של 818,820 ₪ והתשלומים שטוענת התובעת שבוצעו בטעות, בוצעו עבור החזרים אילו, לכן אין לקבל את תביעת התובעת. לא זו בלבד אלה שסך כל התשלומים ששילמה התובעת, כהחזר בגין גביה ביתר של עמלת היתר, עמד על 404,327 ₪ לפיכך לא זו בלבד שהנתבעת לא נותרה חייבת לתובעת דבר אלא שהתובעת היא זו שנותרה חייבת לנתבעת סך של 414,348 ₪. בגין סכום זה הוגשה גם תביעה שכנגד.
בכתב התשובה לתביעה שכנגד טוענת התובעת כי עיון בהסכמי עמלת היתר שנחתמו עם הנתבעת מגלה כי אמנם בהסכם הראשון העמלה היתה מדורגת לגבי גובה המחזור. ואולם בהסכמים הרלבנטיים לשנת 2009 ולשנת 2010 סוכם במפורש כי אם התובעת תעבור את סך ההזמנות המוסכם, היא תקבל עמלת יתר מהשקל הראשון. לכן החישוב לשנת 2009 לא היה מוטעה. לגבי שנת 2010 טוענת התובעת כי משהתברר לה שניהול המלון הועבר לרשת רימונים, היא ביקשה מהנתבעת להמציא לה בטוחה אחרת לכך שהיא תקבל את עמלת היתר. שכן, הבטוחה של הזמנות עתידיות לא היתה קיימת עוד. התובעת טוענת עוד כי מעולם לא אחרה בתשלום כלשהו מלבד טעות אחת שתוקנה באופן מיידי מיד כשהתבררה הטעות (הטעות היתה ניכוי 5% עמלת יתר לשנת 2010 במקום 4%. הטעות נבעה מההסכם לשנה קודמת שעמד על 5%). הסכומים שהנתבעת טוענת ששולמו לה בגין הטעות בגביית עמלות היתר, לא שולמו מסיבה זו אלא מדובר בהחזר בגין הטעות האמורה (5% במקום 4%) והיתרה בגין הזמנות שבוצעו ושהיו אמורות להיות משולמות לרשת רימונים אך שולמו בטעות לנתבעת. התובעת טוענת כי העובדה שהנתבעת לא העלתה טענה כלשהי במשך למעלה משנה, עד שהוגשה התביעה של התובעת נגד הנתבעת מלמדת שמדובר בטענות שהומצאו לצורך הליך זה בלבד וגם הנתבעת יודעת שהן אינן נכונות.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעת נתן תצהיר סמנכ"ל ומנהל הכספים מר אילן ישעיהו שחזר למעשה על טענות התובעת בכתבי הטענות. לתצהיר צורפו הסכמי עמלת היתר לשנים 2008 ואילך. ניתן לראות כי בעוד שבהסכם לשנת 2008 הוסכם על אחוז מסוים של עמלת יתר הנובע מגובה המחזור, ככל שהמחזור גדול יותר אחוז העמלה גבוה יותר , כאשר ברור שהעמלה הגבוהה יותר חלה על ההפרש בלבד בין גובה המחזור לרמת העמלה הקודמת לבין גובה המחזור לעמלה הנוכחית, בהסכם 2009 ואילך הוסף סעיף שבו נכתב במפורש ובמודגש "העמלה תשולם מהשקל הראשון". היינו, ברור כי בניגוד לעבר בו שיעור העמלה היה מדורג והתייחס רק להפרש בין המחזור בדרגה הקודמת למחזור הנוכחי, בהסכמים משנת 2009 הוסכם כי שיעור העמלה יהיה לפי המחזור וככל שהמחזור גבוה יותר העמלה תהיה גבוהה יותר מהשקל הראשון.
הנתבעת ניסתה לטעון שאין זו כוונת הסעיף ואולם לא ניתן הסבר מטעם הנתבעת מדוע היה צורך להוסיף את המילים "העמלה תשולם מהשקל הראשון", לפי שיטתה. הנתבעת טוענת שבין לפני שנת 2008 ובין אחרי שנה זו שיעור העמלה משתנה לפי המחזור רק בקשר להפרש ומשכך לא ניתן הסבר מניח את הדעת לתוספת המילים הנ"ל.
התוצאה היא שיש לדחות את טענות הנתבעת בכל הקשור לגביה העודפת לשנת 2009 שכן, אם החישוב הוא מן השקל הראשון אין ספק שהחישוב שערכה התובעת הוא החישוב הנכון.
באשר לשנת 2010 אמנם התובעת ביצעה את הניכוי בתשלום אחד ואולם כפי שעלה מתוך העדויות הדבר נעשה רק לאחר שהתברר שהניהול של המלון הועבר מהנתבעת לרשת רימונים. העברה שכזו משמעותה היא שהנתבעת לא תוכל עוד לנכות את העמלה המגיעה לה מהתשלומים הבאים שיגיעו ממנה לנתבעת, שכן, לא יגיעו תשלומים נוספים מהתובעת לנתבעת. הצדדים ניסו למצוא דרך חלופית שתבטיח את העמלות המגיעות לתובעת ומשלא נמצאה דרך זו בוצע ניכוי של מלוא סכום העמלות לשנת 2010. אין ספק שנעשתה טעות על ידי התובעת כאשר היא חישבה את העמלה לפי 5% מכל הסכום בעוד העמלה הגבוהה ביותר לשנת 2010 עמדה על 4% , ואולם המצהיר מטעם התובעת נתן הסבר לטעות זו (בשנת 2009 העמלה הגבוהה היתה 5% וגם בשנת 2010 היו דיונים על השאלה האם העמלה תהיה 4% או 5%). מכל מקום, אין ספק שמיד כשהתבררה הטעות שולם ההפרש מהתובעת לנתבעת.
המצהיר מטעם התובעת צרף לתצהירו גם את המסמכים מהם ניתן ללמוד מדוע שולמו התשלומים בשנת 2011 לנתבעת, היינו, מהו המקור לכל סכום. ניתן לראות שאין מדובר בתשלום על חשבון חוב עבר כפי שטוענת הנתבעת אלא בתשלום שנעשה בטעות בגין הזמנות שהתשלום עבורם היה אמור להיות מועבר לרשת רימונים. גם העובדה שמדובר בתשלומים שבוצעו בסכומים שאינם עגולים למשל תשלום של 157,943 ₪, או תשלום של 55,120 ₪ מלמדים שאן מדובר בתשלום של החוב, כפי שטוענת הנתבעת אלא בתשלום עבור הזמנת חדרים שהיה אמור להיות משולם לרשת רימונים ושולם בטעות לנתבעת.
בנוסף לאמור, יש לציין כי טענת הנתבעת לפיה ניכוי כל העמלה בבת אחת שוללת בכלל את קבלת העמלה של התובעת הינה טענה חסרת תום לב. גם אם אניח שהנתבעת צודקת והתובעת היתה צריכה לגבות את עמלת היתר לשנת 2010 ב- 3 תשלומים, למרות שהבטוחה ליכולת לעשות זאת פגה משעה שניהול המלון עבר לידיים אחרות, לא סביר שהדבר ישלול באופן מוחלט את זכויות התובעת לקבלת העמלה. לכל היותר היתה יכולה הנתבעת לתבוע את הנזקים שנגרמו לה, ככל שנגרמו, כתוצאה מכך שהעמלה נגבתה בבת אחת ולא ב- 3 תשלומים ואולם מכאן לטענה שלא מגיע עמלה כלל, המרחק גדול. טענה שכזו מהווה טענה חסרת תום לב ואין להיעתר לה.
חרף כל האמור, לא הובאו לטעמי די ראיות לכך שיש לחייב את הנתבע 2 באופן אישי. אין ספק שהנתבע 2 היה מנהל הנתבעת 1 ופעל מטעמה. אין ספק שפעילותו היתה לטובת האינטרסים שהוא סבר שהם של הנתבעת 1 לפיכך אין די בראיות כדי להביא לחיובו באופן אישי בחובות הנתבעת 1.
התוצאה היא איפוא שהתביעה של התובעת נגד הנתבע 1 מתקבלת ואני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 279,635 ₪ ששולמו לה בטעות והיו אמורים להיות משולמים לרשת רימונים. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת את האגרה. התביעה הנגדית והתביעה נגד הנתבע 2 נדחות ובנסיבות הענין לאור התוצאה אין צו נוסף להוצאות.
המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, כ"ה אדר ב תשע"ד, 27 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.